ההחלטה על מעבר לדיור מוגן היא מורכבת ומשמעותית, הן עבור האדם עצמו והן עבור משפחתו. הבית הפרטי מהווה עוגן מצד אחד, אך מצד שני מגיע שלב שבו הוא עלול להפוך למקור לקושי, בדידות ואפילו להוות סכנה בטיחותית.
התייעצנו עם חיה רמתי, שמעניקה ייעוץ והכוונה למציאת בתי אבות ודיור מוגן, ולמדנו על הסימנים שיכולים להעיד על כך שמעבר לדיור מוגן, על אף האתגרים שבו, הוא השלב הבא והנכון ביותר בחייו של אדם.
כשהבית המוכר והאהוב הופך למכשול: סימנים תפקודיים ובטיחותיים
אחד מהסימנים הראשונים והבולטים ביותר לכך שכדאי לשקול מעבר לדיור מוגן, הוא התפקוד היומיומי של האדם המבוגר, שיורד בצורה ניכרת ככל שחולפות השנים.
הגיל המבוגר, גם אצל אנשים בריאים לחלוטין, מביא עמו תופעות שונות וקשיים כמו חוסר יציבות פיזיולוגית, קושי גובר בביצוע פעולות כמו רחצה, התלבשות או בישול פשוט, היעדר יכולת לנקות ולסדר את הבית ועוד. מצב כזה הופך את ההתנהלות העצמאית של אנשים מבוגרים מסוימים, לקשה עד מאוד ואפילו מסוכנת. אם ההיגיינה האישית נפגעת, או שהאדם לא אוכל ושותה מספיק כי אין לו כוח או יכולת לבשל, זה אומר שהבית שלו כבר לא מספק עבורו את צרכי המחיה הבסיסיים.
בקרו באתר של חיה רמתי לייעוץ והכוונה לדיור קהילתי מוגן >>>
סימן נוסף הוא סכנות בטיחותיות בבית. כל בית רגיל שיש בתוכו ריהוט, שטיחים, חפצים ומכשירים שונים, עלול להפוך למסוכן עבור אנשים מבוגרים, שעלולים ליפול או להיפצע מבלי שיוכלו לקבל סיוע רפואי באופן מידי. במידה שהאדם כבר חווה סיטואציה כזאת בביתו, הוא עלול לחיות בתחושות קשות של חרדה, ותפקודו ייפגע עוד יותר.
המצב הבריאותי: היערכות להידרדרות במצב הבריאותי
כשאדם מתמודד עם מחלה כרונית שידוע שעומדת להחמיר ולדרדר את מצבו כמו מחלת לב, פרקינסון, מחלת ריאות או מחלה כרונית אחרת, זה סימן שהמעבר לדיור מוגן מומלץ מאוד מבחינתו, כל עוד התפקוד שלו טוב יחסית.
מעבר לדיור מוגן יאפשר הסתגלות קלה יותר למקום החדש, הן מבחינה חברתית ורגשית והן מבחינה תפקודית, מה שיקל על המשך החיים במסגרת כזאת, כשהמחלה שהחמירה כבר תתפוס יותר מקום בחיים.
סימן נוסף הוא נושא ניהול המעקב הרפואי ונטילת תרופות, פעולה שבמקרים מסוימים הופכת לאתגר לא קל עבור אנשים מבוגרים, שחוששים להכביד על גופם, או נמנעים בגלל סיבות שונות מנטילת תרופות שהן, לעתים, מצילות חיים. מגורים בדיור מוגן, שבו יש מרפאה זמינה מסביב לשעון, מעניקים שקט נפשי לאדם עצמו ולבני משפחתו, שיודעים שגם אם יקרה חלילה משהו באישון לילה, האדם יקבל את המענה הרפואי הנכון, המקצועי והמהיר ביותר.
סימנים שקופים: ירידה בצלילות וביכולות הקוגניטיביות
אלו הם סימנים שקשה לאתר אותם, ולרוב משפחתו של האדם המבוגר מגלה אותם רק כשהמצב כבר חמור. יותר משקשה להבין מה בדיוק קורה לאדם האהוב ומה השתנה בו, קשה לעכל שאכן המצב השתנה והידרדר, ובעיקר לא יחזור לעולם להיות מה שהיה.
ירידה בזיכרון לטווח קצר, תחושת דיס-אוריינטציה במהלך טיולים ובלבול הם חלק מהמאפיינים של הזקנה ומאפייניה, והם סימנים ברורים לכך שהשהות לבד בבית עלולה להיות מסוכנת מבחינה פיזית. אדם עם ירידה קוגניטיבית עלול לבצע פעולות מסוכנות מבלי להיות מודע לרמת הסיכון שלהן, אם זה לשכוח תנור פועל, להדליק את הכיריים ולשכוח לכבות, לפתוח את הברז מבלי לסגור ועוד.
עניין נוסף הוא שהבית שבו מתגורר האדם לבדו, לא מאתגר אותו בהיבט החשיבתי. לעומת זאת, הסביבה המובנית והשגרה הקבועה של הדיור המוגן, עשויה לעכב הידרדרות במצב קוגניטיבי, והגירויים המחשבתיים יחד עם הפיקוח המקצועי של אנשי הצוות, יכולים למנוע בלבול שלעתים נגרם פשוט בשל חוסר מעש בבית הפרטי.
לחצו לצפייה במגוון פעילויות וסדנאות המוצעות בדיור מוגן >>
המגיפה השקטה: בדידות וחוסר עניין
תחושת בדידות היא סימן בולט ומשמעותי במיוחד לכך שמוטב לעשות שינוי דרסטי. זהו סימן שאינו קשור דווקא למצב רפואי פיזי, ובמקרים רבים אנשים מבוגרים שחשים בודדים, יבחרו שלא לצאת מביתם בגלל התחושות הקשות הללו, ולא מפני שהם לא מסוגלים. למעשה, בדידות היא גורם סיכון מוכח להידרדרות בריאותית ולדיכאון בגיל השלישי.
דיור מוגן הוא מתחם שמציע פעילויות חברתיות רבות, חוגים והרצאות בשעות הפנאי וארוחות משותפות לדיירים. עבור אנשים שמרגישים שהם לבד בעולם, המעבר הזה עשוי להפיח חיים חדשים, ולתת הרבה תקווה. היכולת לפגוש בני גיל דומים, ולייצר אינטראקציות חברתיות יומיומיות, היא תרופה של ממש למתח ולירידה במצב הרוח.
בנוסף, החיים בחברה שוקקת פעילויות עשויים ליצור שינוי של ממש גם במצב הפיזי, ולשפר תפקודים מכל הבחינות, בזכות דיכאון שחולף ומצב רוח יציב וחיובי לאורך זמן.
עומס על בני המשפחה: כשהטיפול הופך לנטל
חשוב להסתכל על המערכת המשפחתית כולה, ולהבין שמלבד הקשישים עצמם, גם האנשים שאוהבים אותם הם חלק בלתי נפרד מהחיים שהשתנו, והם נושאים על גבם נטל כבד, הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית. אם הטיפול בהורה המבוגר הופך ל"משרה מלאה" עבור הילדים, עד כדי פגיעה בחייהם האישיים, המקצועיים והבריאותיים, זהו סימן שהסידור הנוכחי אינו יציב.
בנוסף, מלבד הרצון להקל על המעמסה היומיומית, ילדים בסופו של דבר רוצים שלהוריהם יהיה טוב בחיים. גם הטיפול המסור והעוטף ביותר שעונה על הצרכים העיקריים, לא יהיה דומה לשגרה בקרב חברים, לחוגי העשרה, ולעניין המחודש בחיים שדיור מוגן יכול להעניק, או במילים אחרות, לאיכות חיים אמיתית.
